איפה הפרודוקטיביות הגבוהה והעבודות האיכותיות יותר בהודו?

מאהש ויאס כותב: האבטלה הגואה עדיין לא מקבלת את תשומת הלב הראויה מהממשלה.

כיום, נראה ששיעור אבטלה של 7-8 אחוזים הוא הנורמה ונראה שרמות כאלה אינן חשובות. שיעור האבטלה אינו מהווה תשומה לקביעת מדיניות.

שיעור האבטלה בהודו באוגוסט עמד על 8.3%. זה היה גבוה מ-7 האחוזים שנרשמו ביולי. אבל זה היה טוב יותר מ-9.2 אחוזים של יוני ו-11.8 אחוזים של מאי 2021. למרות השינויים מחודש לחודש, כל אלה הם שיעורי אבטלה גבוהים מאוד.

במאי 2019, כאשר לאחר התנגדות רבה, הממשלה פרסמה סוף סוף את תוצאות סקר כוח העבודה התקופתי (PLFS), רוב ההטעיות נגעו לשיעור האבטלה הגבוה מבחינה היסטורית של 6.1 אחוזים בשנים 2017-18 (יולי עד יוני). זה היה בשיא של 45 שנה. עד אז, הודו הייתה רגילה לרשום שיעור אבטלה של כ-3 אחוזים. כיום, נראה ששיעור אבטלה של 7-8 אחוז הוא הנורמה, ונראה שרמות כאלה אינן חשובות. שיעור האבטלה אינו מהווה תשומה לקביעת מדיניות.

שיעור אבטלה גבוה ועולה ככל הנראה אינו כלי פוליטי חזק בהודו. בין אינפלציה לאבטלה, שני האינדיקטורים הכלכליים המחוברים באופן תיאורטי על ידי עקומת פיליפס, האינפלציה היא שמחזיקים בכוח הפוליטי.

האינפלציה פוגעת כמעט בכל האוכלוסייה. לא פחות חשוב מכך, שיעורי אינפלציה גבוהים יכולים להרגיז את השווקים הפיננסיים, שבתורם מפעילים לחץ על הרגולטורים לשמור על האינפלציה בשליטה. לשיעור האבטלה אין אזור בחירה כזה.

האבטלה משפיעה ישירות רק על המובטלים, שאינם סופרים הרבה. שיעור אבטלה של 7% משפיע על פחות מ-3% מהאוכלוסייה. גרוע מכך, החברה תופסת את המובטל כחסרון אינדיבידואלי, ולא תוצאה של חולשה מאקרו-כלכלית. הקורבן סובל מהשמצה, לא המערכת. המובטלים נתפסים כחסרי השכלה, מביכים או לא חכמים. בחשיבה זו משתמעת האמונה המוטעית שאם האנשים האלה היו עובדים קשה יותר ויהיו חדים יותר, כולם יכולים למצוא עבודה.

בעוד שאבטלה לא יכולה להיות כלי פוליטי, תעסוקה יכולה להיות כזו, והפוטנציאל הזה מתבטא בצורה של דרישות לשמירת מקומות עבודה. המחסור בהזדמנויות תעסוקה, כמובן, מעניק כוח להסתייגות ככלי פוליטי. היעדר משרות נאותות היא בעיה כלכלית שזכאית לתשומת לב אנליטית ומדיניות רבה יותר מאשר תשומת הלב הפוליטית שהיא זוכה לה בהודו.

שיעור האבטלה אינו המדד החשוב ביותר בשוק העבודה עבור מדינה כמו הודו. שיעור האבטלה הוא מדד לחוסר היכולת של המשק לספק עבודה רק למי שמחפש עבודה. אבל, בהודו, לעתים קרובות אנשים לא מחפשים עבודה מתוך אמונה שאין עבודה זמינה. מבחינה טכנית, זה מופיע כשיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה (LFPR). ה-LFPR של הודו עומד על כ-40 אחוזים כאשר השיעור העולמי קרוב ל-60 אחוז. חשוב שהאמונה הזו בחוסר התוחלת של חיפוש עבודה תתגבר על ידי יצירה נפיצה של משרות פורמליות חדשות באיכות טובה. משרות רשמיות באיכות טובה הן כל כך מעטות, עד ששום דבר לא פחות מגידול נפיץ במספרן יעזור להתגבר על הבלגן הנוכחי.

במדינה של למעלה ממיליארד מבוגרים, יש פחות מ-80 מיליון משרות בשכר. לאן ילכו 920 מיליון הנותרים כדי למצוא תעסוקה? יותר ממחצית בוחרים לא לחפש עבודה. הנותרים הם עצמאים כחקלאים, עובדי שכר יום ויזמים למיניהם. עבור החקלאי או עובד השכר היומי או היזם הקטן, הסטטוס של מובטל או בחירה שלא לחפש עבודה הוא דינמי ואפילו מעורפל. כאשר משרות מתחילות להיעשות מועטות, האם עובדת השכר היומית הופכת למובטלת או שהיא נושרת ממעגל העבודה? זהו מצב תודעתי שהוא ערבוביה של תקווה, מאמץ ורוח. בראייה מעדשת הסטטוס המטושטש הזה, הפרשנות של שיעור האבטלה היא מאתגרת.

תעסוקה יכולה להיות אמיתית אם לא נצמצם את משמעותה להגדרה נינוחה עד כדי צחוק כפי שעושה המערכת הרשמית. אתה מוכרז מועסק אם אתה עוסק בפעילות כלכלית כלשהי במשך שעה אחת בלבד בכל אחד משבעת הימים האחרונים.

מדד שימושי בשוק העבודה עבור מדינה כמו הודו הוא שיעור התעסוקה. זה מודד את שיעור האוכלוסייה מעל גיל 14 המועסקת. אנו משתמשים בהגדרה של CMIE לתעסוקה המחייבת אדם להיות מועסק במשך חלק טוב יותר של יום כדי להתאים.

הרקורד של הודו במתן תעסוקה לתושביה היה גרוע להפליא. בשנים 2016-17 רק 42.8 אחוזים מאוכלוסיית גיל העבודה היו מועסקים. זה ירד ל-41.7 אחוזים ב-2017-18 ועוד ל-40.2 אחוזים ב-2018-19, ולאחר מכן ל-39.5 אחוזים ב-2019-20. בשנת המגיפה היא ירדה ל-36.5 אחוזים. היא לא התאוששה מהרמה הנמוכה הזו בחמשת החודשים הראשונים של 2021-22.

מספר המועסקים עמד על 408.9 מיליון בשנים 2019-20. באוגוסט 2021, התעסוקה הייתה נמוכה בהרבה ועומדת על 397.8 מיליון. הודו עדיין מספקת 9.2 מיליון מקומות עבודה פחות ממה שסיפקה לפני המגיפה. וכן, התעסוקה ממשיכה לרדת. הוא ירד בכמעט 2 מיליון מ-399.7 מיליון ביולי 2021. הגירה הפוכה מתבצעת. אנשים מתרחקים ממפעלים ככל שמשרות הייצור מתכווצות, לחוות שמספקות מחסה בעיקר בצורה של אבטלה מוסווית. באוגוסט, אפילו החוות לא יכלו לספוג את עודפי העבודה שנשפכו ממפעלים ומשרדים. הלייבור עבר לספק שירותים מוזרים למגזר משקי הבית ולמסחר קמעונאי, ככל הנראה כמשלוחים.

עם הכבוד הראוי לכל צורות העבודה, זה לא יכול להיות רצונה של אומה להרחיק אנשים מפריון גבוה, משרות איכותיות יותר בייצור לתעסוקה בפריון נמוך בחקלאות או כגננים או מאבטחים במגזר משק הבית. הזדמנויות התעסוקה צריכות להתרחב באזורים שבהם מופעל כוח אדם כדי לספק פרודוקטיביות גבוהה יותר לארגונים ותשואה גבוהה יותר לעבודה. זה לא הכיוון שאנחנו רואים.

חלק גדול מהפתרון למחסור הזה במשרות נאותות הוא בהגדלת ההשקעות. לשם כך, אקלים ההשקעות צריך להיות ידידותי לעסקים והתערבויות ממשלתיות חייבות לעבור מתמיכה בצד ההיצע לדרבן ביקוש.

טור זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-18 בספטמבר 2021 תחת הכותרת 'עבודה שצריך לעשות'. הכותב הוא מנכ'ל ומנכ'ל, המרכז לניטור הכלכלה ההודית.