מבט על התהום

הברקזיט מצביע על משברים לא רק בריטים, המורכבים מגירעונות דמוקרטיים ואליטות פוליטיות חסרות ראות.

brexit, brexit news, uk brexit, לונדון brexit, brexit uk news, EU brexit, brexit EU news, london news, brexit economy, world news, uk newsתומכי השמרנים המסורתיים חשדנו זה מכבר בפרויקט האירופי. מעטים הופתעו מכך שהצביעו נגד האיחוד האירופי. (מקור: AP)

ההחלטה של ​​הבוחרים הבריטים בשבוע שעבר לצאת מהאיחוד האירופי חשפה באכזריות שני מאפיינים בסיסיים של הפוליטיקה הבריטית העכשווית. הראשון הוא עומק חוסר הנחת הפופולרי ממוסדות פוליטיים מהזרם המרכזי. השני הוא שיתוק המעמד הפוליטי מול חוסר הנחת הזה.

תומכי השמרנים המסורתיים חושדים כבר זמן רב בפרויקט האירופי. מעטים הופתעו מכך שהצביעו נגד האיחוד האירופי. מה שזעזע פוליטיקאים ופרשנים רבים לגבי תוצאת משאל העם היה העוינות בלב הלייבור המסורתי.

[פוסט קשור]

צפו בסרטון: מה עושה חדשות

סיסמת המפתח של הקמפיין נגד האיחוד האירופי היה לקחת בחזרה את השליטה. תומכי Remain לעגו לו לעתים קרובות כחלול וחסר משמעות. אולם עבור חלקים רבים של מצביעי מעמד הפועלים, שנדמה שעולמם התהפך על ידי כוחות שהם לא יכולים לעצב, זה היה סנטימנט שהדהד עמוקות. אחד הכשלונות הגדולים ביותר של מפלגות פוליטיות מיינסטרים עכשוויות, כפי שציין לאחרונה הפילוסוף האמריקאי מייקל סנדל, היה הכישלון לקחת ברצינות את שאיפתם של אנשים להרגיש שיש להם איזושהי אמירה משמעותית בעיצוב הכוחות השולטים בחייהם.

בבריטניה של שנות ה-50, עובדי כפיים היוו 70 אחוז מכוח העבודה הגברי בבריטניה. כמעט 10 מיליון איש השתייכו לאיגודים מקצועיים. למפלגת העבודה היו קשרים חזקים למעמד הפועלים. מה שנקרא הקונצנזוס שלאחר המלחמה - הסכמה בין מפלגות לקיינסיאניזם, תעשיות בבעלות ציבורית ומדינת הרווחה - אפשרה למנהיגי האיגודים להשפיע על מדיניות הממשלה. כל זה עזר להחדיר בתוך קהילות מעמד הפועלים תחושת זהות וסולידריות וטיפח אמונה שאנשים רגילים יכולים לעצב את התהליך הפוליטי.

כל זה כבר לא. הקונצנזוס שלאחר המלחמה נופץ באמצעות התבססות מדיניות השוק החופשי. תעשיית הייצור של בריטניה כמעט נעלמה. השירותים הציבוריים קוצצו, והוצנע הוטל. איגודי עובדים סורסו. מפלגת הלייבור נטשה במידה רבה את בסיס מעמד הפועלים המסורתי שלה. החברה נעשתה הרבה יותר מפורקת ושסועה על ידי פוליטיקת זהויות. העולם נראה הרבה יותר מעורער. צורות הארגון שהעניקו פעם לחיי מעמד הפועלים זהות וכבוד נעלמו.

כל זה הותיר רבים מרגישים חסרי קול ומנותקים מהתהליך הפוליטי. זה גם עזר לשרטט מחדש את המפה הפוליטית. קו השבר הפוליטי העיקרי כיום, לא רק בבריטניה אלא בכל אירופה, הוא פחות זה שבין שמאל לימין מאשר זה שבין אלה שמרגישים בבית בעולם הגלובלי והטכנוקרטי החדש, לבין אלה שמרגישים מנותקים וחסרי כוח. זהו קו שבר שמתבטא בצורה מושלמת בהצבעת משאל העם באיחוד האירופי, במיוחד באנגליה.

הסיבות לדחיקה לשוליים של מעמד הפועלים היו כלכליות ופוליטיות. אבל רבים ראו בכך בעיקר אובדן תרבותי. ככל שאנשים התאכזבו מהפוליטיקה, כך שפת התרבות הפכה יותר ויותר חשובה כאמצעי להבנת החברה והיחסים החברתיים.

ככל ששינוי כלכלי ופוליטי נתפס כאובדן תרבותי, כך נתפסו אלה שנחשבו כשונים מבחינה תרבותית כאיומים. החזרה של השליטה הפכה לרצון להגן על גבולות, להגן על התרבות הלאומית ולהרחיק מהגרים.

הכישלון של השמאל לטפל בגירעון הדמוקרטי או בתחושת העקירה החברתית שחשים חלקים רבים במעמד הפועלים גרם לכך שרצון פרוגרסיבי לקול דמוקרטי השתלב בטיעונים רגרסיביים על הגירה, לאומיות ופרוטקציוניזם.

הצרה היא שבעקבות ההצבעה במשאל העם, אלה מהצד השני של קו השבר הפוליטי הגיבו באותם סוגים של גישות שהובילו כל כך הרבה להצביע בברקזיט מלכתחילה. תומכי מחנה ה-Remain התומך באיחוד האירופי השתוללו נגד האידיוטים והגזענים המושפעים על ידי שנאת זרים ושקרים. רבים דרשו משאל עם שני. הם קראו לחברי פרלמנט לחסום כל מהלך לקראת ברקזיט לטובת הבוחרים שאינם יודעים טוב יותר. במילים אחרות, הם התייחסו למעמד הפועלים, ולתהליך הדמוקרטי, באותו בוז שיצר לראשונה את התהום בין האליטה הפוליטית לבין חלקים גדולים מהבוחרים.

התוצאה היחידה יכולה להיות להפוך את המאוכזבים לעוד יותר מאוכזבים ולתדלק את התמיכה בפופוליסטים ובימין הקיצוני. שתי דמויות שהתמודדו רבות בימים האחרונים היו נייג'ל פרג' של מפלגת העצמאות של בריטניה ומארין לה פן מהחזית הלאומית הצרפתית. לאלו האחרון אפילו היה מאמר מאמר בניו יורק טיימס, מוחא כפיים לאומץ העם הבריטי לאמץ את חירותו וקורא לשאר אירופה להשיק 'אביב עממי'. אולי זה דוחה לראות מפלגת ימין קיצוני וגזענית מנכסת את שפת החירות והחירות. היא מסוגלת לעשות זאת רק כי היא מסוגלת לדבר עם מחוזות הבחירה שהשמאל נטש. קבוצות כמו UKIP וה-FN נעזרות בתמיכה גזענית. אבל רבים אחרים נמשכים למפלגות כאלה, כי נראה שאלה הם הארגונים היחידים שמוכנים להשמיע קול לתלונותיהם.

בבריטניה, לא רק שחלק נרחב של ציבור הבוחרים התבטל מהמעמד הפוליטי, אלא שגם המעמד הפוליטי עצמו התפרק. ראש הממשלה דיוויד קמרון התפטר. הקנצלר, ג'ורג' אוסבורן, בקושי נראה מאז יום חמישי שעבר, למרות צניחה של שווי המניות והשוער.

מנצחי הברקזיט נראים מזועזעים וחסרי עצבים באותה מידה. בוריס ג'ונסון, הדמות המובילה בקמפיין עזבו, הייתה התנהגות, במסיבת העיתונאים שלו לאחר משאל העם, של מישהו שהפסיד. באופן מוזר יותר, לאחר שצפוי להתמודד על ראשות המפלגה השמרנית, ג'ונסון הודיע ​​ביום חמישי על פרישתו מהתחרות. זה כאילו אף אחד לא רוצה לקחת אחריות.

עם זאת, ההתפרצות המרהיבה ביותר הייתה במפלגת הלייבור באופוזיציה. שלושה רבעים מחברי הפרלמנט שלה תמכו בהצעת אי-אמון במנהיג השמאל שלה, ג'רמי קורבין. חלקם מדברים על פיצול ויצירת ארגון חדש. מפלגה שכבר איבדה חלקים נרחבים של מצביעיה מאיימת כעת לקרוע את עצמה, אולי באופן סופני.

בריטניה היא כיום אומה ללא ממשלה מתפקדת או אופוזיציה אמינה, ואינה מסוגלת לגבש מדיניות כלשהי שתעזור לנווט את המשבר הנוכחי שלה. עם זאת, המשבר הזה הוא לא רק אחד מהברקזיט. מדובר במדיניות כלכלית וחברתית שהרסה קהילות והותירה אותן חסרות קול. זה של פוליטיקאים שמעדיפים מהגרים שעיר לעזאזל מאשר לטפל בבעיות של צנע וגירעון דמוקרטי, ואחר כך יגנו את המצביעים הלא מרוצים כגזענים. זה של שמאל שנטש את אזורי הבחירה המסורתיים שלו ממעמד הפועלים, ורואה את הבינלאומיות במבנים מלמעלה למטה של ​​האיחוד האירופי ולא ביצירת סולידריות הבנויה מלמטה למעלה.

ואלה לא רק בעיות בריטיות. הם נושאים שעומדים כעת בפני כל אומה אירופית. היכולת לנווט דרך המשברים היסודיים יותר הללו היא שתקבע מה יהיה עם אירופה בשנים הקרובות.