הבנת דוקטרינת מדיניות החוץ של עידן ביידן

אשוטוש ורשני כותב: דמוקרטיה וזכויות אדם ימשיכו להיות מניעים מרכזיים, אך כלים כלכליים ודיפלומטיה יהיו השיטות העיקריות להשגת יעדים אלו, לא כוח צבאי.

נשיא ארה'ב ג'ו ביידן נואם בחדר המזרחי של הבית הלבן בוושינגטון. (סטפני ריינולדס/ניו יורק טיימס)

מלחמת אפגניסטן הסתיימה רשמית. סופה הוביל לדוקטרינת מדיניות חוץ חדשה לתקופת ביידן. בנאום של בהירות, שכנוע וכוח, הנשיא ביידן הציג את המרכיבים העיקריים של הדוקטרינה.

ראשית, הכלת סין ורוסיה תהיה מוקד מדיניות החוץ של ארה'ב תחתיו. שנית, אבטחת סייבר היא מצב לוחמה חדש ויש לתת לו תשומת לב עיקרית. שלישית, פרויקט המלחמה בטרור של אמריקה לא יתבצע באמצעות מגפיים על הקרקע. במקום זאת, יכולות מעבר לאופק, כלומר לוויינים ומזל'טים בלתי מאוישים, יהיו הכלים השולטים. רביעית, יצירת אומה או בניית דמוקרטיה לא תהיה המטרה של פריסה צבאית חיצונית, אשר, אם ייעשה בה שימוש, יהיו להן מטרות ברורות וניתנות להשגה מוגבלות אך ורק לביטחון, שאינן ניתנות להרחבה לפוליטיקה גדולה יותר. האבטחה לא תכלול התנגדות להתקוממות, כלומר מעורבות צבאית ארוכת טווח במלחמת אזרחים. חמישית, דמוקרטיה וזכויות אדם ימשיכו להיות המניעים המרכזיים של מדיניות החוץ, אך כלים כלכליים ודיפלומטיה יהיו השיטות העיקריות להשגת יעדים כאלה. לא ניתן לכפות על מדינות להיות חופשיות באמצעים צבאיים.

דוקטרינה זו שונה מהאופן שבו שני קודמיו של ביידן ראו את מדיניות החוץ. עבור דונלד טראמפ, החזרת הצבא הביתה, נסיגה מבריתות וחד-צדדיות היו יעדים חשובים. ביידן יחזק בריתות, אך יחזיר את הכוח המזוין מאזורים שבהם הם הפסיקו לשרת אינטרס לאומי חיוני. למרות שזה לא נאמר במפורש, המשמעות היא שההיערכות הצבאית האמריקאית ביפן ובדרום קוריאה תימשך, שכן התיאטראות הצבאיים הללו, שמטרתם לאזן את סין, חשובים הרבה יותר מאפגניסטן.

דוקטרינת ביידן חורגת גם מהאופן שבו הנשיא אובמה, הבוס שלו לשעבר, ראה את מדיניות החוץ. אובמה נשאר די קרוע לגבי פריסה צבאית מעבר לים ואולי אפילו היה מאמין שההתנתקות מאפגניסטן היא חשובה ביותר. אבל הוא לא יכול היה להשתלט על מערכת הביטחון במלואה, והשאיר את הכוחות באפגניסטן.

בניגוד למרבית מערכת הביטחון, ביידן הוציא את הצבא החוצה. במשך למעלה מעשור, בוודאי מאז הריגתו של אוסאמה בן לאדן (2 במאי 2011), ביידן העדיף את התנתקות החיילים מאפגניסטן, אבל תחילה אובמה הכריע אותו ואז טראמפ לא השלים את הנסיגה, למרות שהוא הכין את הקרקע לכך. , עם זאת שנוי במחלוקת. כנשיא, לבידן היה סוף סוף כוח לפעול לפי אמונותיו, והוא סיים את המלחמה. זו הייתה גם הבטחת בחירות.

הביקורת, במיוחד מחלק חשוב באליטות הביטחוניות, צפויה להימשך. הביקורת העיקרית מתמקדת במסגור הבחירות של ביידן - להסלים או לעזוב. אם אמריקה לא תיסוג כעת, אמר ביידן, הברירה האחרת היחידה הייתה שליחת אלפי חיילים לעשור שלישי של מלחמה. המבקרים לא מסכימים. הם אומרים שהאופציה להשאיר כוח קטן באפגניסטן ולשמור על תמיכה אווירית לצבא הלאומי האפגני הייתה זמינה. זה היה שומר לכל הפחות על הקיפאון, ולא נותן ניצחון לטליבאן. צבא אפגניסטן התמוטט לא בגלל שלא היה לו רצון להילחם, אלא בגלל שהתמיכה של ארה'ב, קריטית ללחימה צבאית, הוסרה בפתאומיות.

חוקרי הפוליטיקה הפנימית של אפגניסטן לא מסכימים עם מבקרי הביטחון של ביידן. מבחינתם, הפגם הבסיסי בגישת הביטחון של אמריקה היה ריכוז הכוח שלה בקאבול, בעוד שההבדלים השבטיים והאתניים השורשיים של אפגניסטן דרשו אופן מבוזר של ממשל וחלוקת כוח. ככל שהכוח התרכז בקאבול, כך התערערה בניית האומה. הוסיפו את המקלט שסיפקה פקיסטן לטליבאן, והמערכת כולה הפכה להיות פגיעה לחדירת הטליבאן ולכידתו.

גם מבקרי הביטחון של ביידן נתקלו במציאות פוליטית חשובה. כבר שנים שדעת הקהל של אמריקה פונה נגד מלחמת אפגניסטן. התסכול הפופולרי האחרון היה לגבי אופן ביצוע הנסיגה הצבאית, לא לגבי הנסיגה כשלעצמה. יתרה מכך, התסכול הזה צפוי לרדת, שכן לפי הערכות, 90% מהאמריקאים החיים באפגניסטן פונו. נראה שאלפי אפגנים, שעבדו לצד האמריקנים, נותרו לכודים במדינה מחולל חרטה מסוימת, אך אין רגש משתלט. ביידן בקושי נגע בעניין המשמעותי מבחינה מוסרית בנאומו.

20 שנה לאחר מתקפת הטרור במרכז הסחר העולמי, לא נותר באמריקה תיאבון עממי להארכת המלחמה. אפגניסטן פשוט רחוקה מדי מהדמיון הלאומי. גם אם מלחמת אפגניסטן לא גבתה יותר מדי חיים אמריקאים, היא צרכה משאבים אדירים - 300 מיליון דולר ליום, כפי שניסח זאת ביידן. יתרה מכך, בשנים האחרונות התקפות טרור על אדמת ארה'ב הגיעו מקבוצות תוצרת בית, לא מאל-קאעידה או הטליבאן שבסיסן באפגניסטן. סוף המלחמה עומד אפוא במבחן התמיכה העממית המקומית. אבל מה לגבי ההשלכות הבינלאומיות שלו?

שני נושאים הקשורים זה לזה רלוונטיים כאן. ראשית, ההתערבות באפגניסטן הייתה מפעל צבאי שנתמך על ידי נאט'ו. לא ברור שביידן התייעץ עם בעלי ברית אירופאים לפני שהחליט לפרוש. האישור המפורש של ביידן לרב-צדדיות נובע בצורה לא נוחה עם הנסיגה החד-צדדית שלו.

שנית, וחשוב יותר, אלפי בעלות ברית אפגניות נותרו מאחור במצב פגיע מדי לתוקפנות העירומה של הטליבאן. זה עתיד ליצור אי שקט גדול בטייוואן וביפן. שניהם מתמודדים עם עוינות סינית, שבמקרה של טייוואן היא נמרצת במיוחד.

העיסוק בטייוואן של סין אינו מוערך במידה מספקת ברובעים האינטלקטואליים והפוליטיים של הודו, שעדיין מודאגים באופן מובן מתוכניות הגבול של סין. אבל במעגלים האינטלקטואלים הרחבים יותר, ידוע שלמדיניות הביטחון הסינית יש אובססיה טייוואנית בלתי פוסקת. עבור בייג'ינג, הגבול עם הודו הוא משחק הרבה פחות משמעותי. סין מעולם לא ויתרה על שאיפתה לכבוש את טייוואן, שהיא רואה בה מחוז עריק. ב-1895, הקולוניאליזם היפני לקח אותו משם, ואז, ב-1949, אלה שהפסידו במלחמת האזרחים הסינית הקימו שם בית. סין רואה בחזרתה של טייוואן רק נקמה על ההשפלה ההיסטורית שלה.

האבטחה של טייוואן פועלת תחת מטריה אמריקאית. ביידן אומר שהנסיגה מאפגניסטן הייתה הכרחית מכיוון שארה'ב חייבת כעת להתרכז בסין (וברוסיה). אבל האם ארה'ב תספק תמיכה איתנה אם טייוואן תהיה מאוימת אנושות על ידי סין הגואה? או, האם אמריקה עייפה מדי במלחמה, וטייוואן גם רחוקה מדי מהדמיון הפופולרי? אחרי אפגניסטן, זו שאלה מפחידה בפוליטיקה העולמית. אין תשובות ברורות, רק ספקות לגבי התוכניות או היכולות של אמריקה.

טור זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-6 בספטמבר 2021 תחת הכותרת 'אמריקה אחרי אפגניסטן'. הכותב הוא סול גולדמן פרופסור ללימודים בינלאומיים ומדעי החברה באוניברסיטת בראון