כרוניקות פרסית

פשיטות CBI על NDTV הן סיפור גדול ומדאיג יותר מאשר רק בית תקשורת אחד שנחשף באש

ndtv, prannoy רוי, radhika roy, cbi raid, חדשות, חדשות הודו, מקרה ברירת המחדל של הבנק, icici bank, חדשות אחרונותפשיטות CBI על NDTV אינן עוסקות בתיקון NDTV: הן עוסקות בהטלת ספק בעצם האפשרות של תקשורת.

פשיטות CBI על הבעלים של NDTV, פראנוי רוי, מיועדות למטרות מרובות. ברמת פני השטח, הם נועדו להפחיד את העיתונות. אבל, ברמה עמוקה יותר, הם גם מבקשים להגביר את המומנטום החברתי והאידיאולוגי שבו מקווים חלק גדול מהממשלה הזו לשגשג.

רוב האזרחים והפרשנים הפשוטים נמצאים בנחיתות א-סימטרית כאשר הם מתמודדים עם רשויות אכיפת החוק. רובנו, בצדק, מתקשים להתייחס למקרים ספציפיים, כי אף אחד מאיתנו לא ראה את העדויות התיעודיות הרלוונטיות. וגם אם יש לך, נדרש תחכום יוצא דופן כדי להפריד בין אמת לרמיזה. לפעמים אנחנו נדהמים מהביטחון שבו אנשים מכריזים על אשמה או חפות לכאורה במקרים בודדים, מניפים בראיות סלקטיביות ומגיעים לכל מיני מסקנות. זו הסיבה שחברה צריכה שופטים חזקים של האמת: חקירות עצמאיות אמינות, בתי משפט וכו'. זו הסיבה שמשפטים לא יכולים להיות משפטים תקשורתיים, ללא פרוטוקולים זהירים וקפדניים של בירור עובדות, סוגיות משפטיות וכו'.

אבל מה עושים בחברה שבה למוסדות שופטי האמת יש פחות ופחות אמינות? עד כמה אנחנו בוטחים ב-CBI? התשובה תלויה בהתנסויות הקודמות שלנו במקרים מסוימים. אחת התגובה לתסכול הזה מחוסר האמינות של מוסדות המדינה הייתה המשפט התקשורתי התזזיתי; הציבור היה מוכן לעשות מה שחשב שהמוסדות לא יכולים. הייתה לכך התוצאה הבלתי נמנעת - רמיזות הפכו להוכחה לאשמה, ראיות נזרקו על פי קווים מפלגתיים, מקרים הפכו על השמדת מוניטין, לא לבסס את האמת.

הרימנו את זה כל עוד החברה האזרחית עשתה את זה. התוצאה נטו הייתה כפולה - מצד אחד, לא הרווחנו מוסדות טובים יותר; ולא גדל כוחנו לגלות את האמת. אבל מה שזה כן השיג היה פינוי קרקע שבה הפוליטיקה של רמיזות תנצח את כל השאר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להטיל ספק באמינות של מישהו, והוא במגננה.

רקע זה הכרחי כדי להבין מה נראה שקורה בביצועים של מקרה NDTV, אם לא המקרה עצמו. חלקים בתקשורת היו לעתים קרובות חסרי כישורים, עוקצניים, מפלגתיים ונפגעים במובנים רבים. לברית הנוחות של התקשורת עם הממסד השלטוני יש היסטוריה ארוכה. אבל מה שקרה לתקשורת בשנים האחרונות היה דה-לגיטימציה כמעט שלמה.

חלק מזה היה ראוי. אבל חלק גדול ממנו היו המדינה והמעמד הפוליטי שנקמו באופן מלא ואומנותי בחברה האזרחית. הוא מילא תפקיד אידיאולוגי יותר מאשר תיאורי. ברגע שהעיתונות כינתה את כל הפוליטיקאים רמאים, המעמד הפוליטי פשוט הפך את השולחן על ידי כך שכינה את כולם פרסוציונים. זכרו, כפי שעשתה החברה האזרחית, כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות הוא לזרוע את זרעי הספק. התוצאה הייתה דה-לגיטימציה כמעט שלמה של התקשורת.

מה שאולי לא הבנו הוא המידה המסוכנת שבה הפנמנו את הנרטיב הזה. זה העמיד אנשים המגינים על חופש העיתונות על הרגל האחורית. הגנה על חופש העיתונות קשורה כיום להגנה על שחיתות ופשרה. האלכימיה המדהימה ביותר שהשגנו היא בלבול בין השניים - הגנה על חופש העיתונות הפכה להגנה על זכויות.

לא צריך לנחש שנית את המניעים של ה-CBI. אבל תפקיד הפשיטות הוא לשמור על הבלבול הזה בחיים. כדי להמשיך להאכיל את הסיפור שמגיני חופש העיתונות אינם למען האמת אלא אלה שמכרו את עצמם. יותר מפעולת ההפחדה הספציפית, המבנה האידיאולוגי הזה הוא שמשרת את הכוחות בצורה היעילה ביותר.

NDTV הפכה היום, עבור הימין, לטוטם בהבניה אידיאולוגית זו של התקשורת: המושחת במסווה של חופשי, האנטי-לאומי במסווה של קוסמופוליטי, נשק הארון של ממסד הקונגרס הישן המתחזה תחת במסווה של עצמאות. אבל שאר כלי התקשורת יהיו טיפשים להניח שזה רק על NDTV; NDTV תהפוך לסטנד-אין לתקשורת החורגת מהקו המפלגתי. הממשלה תצטרך כל הזמן להזין את הרעיון הזה, כל הזמן למצוא יעדים חדשים. הפוליטיקה, של הטלת ספק בתקשורת, היא המחזקת את כוחה.

הדבר המדאיג הוא לא רק שהממשלה החליטה ללכת להפגנת הפחדה - אלא שכל התקשורת נמצאת כל כך במגננה. היא כל כך פועלת בתוך האופק האידיאולוגי שהכריז עליה כעל בסיס, עד שהיא מפחדת להגן על עצמה. היא כל כך הפנימה דימוי עצמי שנוצר למטרות אידיאולוגיות שהיא צריכה כל הזמן להתעטף בדגל של סגולה לאומנית, כדי לחזק את אמינותה.

אף אחד מאיתנו שלא ראה את המסמכים יכול לקבל דעה אם יש תיק אמין נגד NDTV; וזה גם לא מקום להתווכח על המעלות והחסרונות של NDTV כערוץ חדשות. אבל האופן, הנסיבות וההצדקה לפשיטה של ​​ה-CBI מעלים יותר שאלות ממה שהיא עונה. בהתחשב בעובדות בחוץ, זה נראה מקרה של מיקוד סלקטיבי להשפעת הדגמה. והיעדר דאגה תקשורתית לגבי זה צריך להדאיג.

יכולה להיות הסתייגות מובנת מצד התקשורת באי רצון להקדים חקירה, או לשפוט מראש אשמה או חפות במקרה מסוים. אם ה-CBI מרגיש שיש צורך בפשיטה, מי אנחנו שניחש את ההחלטה הזו? אבל ברור שלא מדובר במקרה של תקשורת שפתאום מוצאת שהאיפוק המוסדי הוא סגולה. לא משנה מה האמת של המקרה (ואתה מקווה שמוסד כלשהו יוכל לשפוט אותו בצורה אמינה), השתלשלות האירועים שהובילה אליו צריכה להדאיג את התקשורת.

זה לא מקרה שבו נראה שהחוק נוקט בדרכו שלו. אם אכן מדובר באכיפת חוק מקצועית שעושה את עבודתה, אז גורמי אכיפת חוק מקצועיים צריכים לתת הסברים מקצועיים על המתרחש - מה שאתה מקבל במקום זה דובר מפלגה שמאיים מראש על ערוץ בשידור חי, בטענה שיש להם סדר היום, ולאחר מכן, הפשיטות עוקבות. אולי סתם צירוף מקרים מדהים?

לשחזר את אמינות התקשורת יהיה קשה; הבעיות הפנימיות שלו עמוקות. אבל אם התקשורת לא רואה שההצדקה האידיאולוגית הבסיסית של המדינה תחייב התמקדות מתמדת ודה-לגיטימציה של התקשורת, היא מפספסת את הסיפור. פשיטות CBI על NDTV אינן עוסקות בתיקון NDTV: הן עוסקות בהטלת ספק בעצם האפשרות של תקשורת.

הכותב הוא נשיא, המרכז לחקר מדיניות (CPR), דלהי, והעורך התורם, 'The Indian Express'