החלוקה לא הייתה רק 'בטווארה' או חלוקה, היא הייתה 'אוג'רה' או הרס

מאניש טווארי כותב: מה שאנו חייבים לדור שסבל מזוועותיו הוא מידה של שוויון נפש ורגישות כאשר אנו נזכרים בזמנים הנוראים ההם, לא מטפורה טעונה פוליטית של קיטוב.

זהו הקרב האידיאולוגי היסודי, שחזר שבעה עשורים אחורה. (איור מאת C R Sasikumar)

ב-21 באוגוסט נסעתי לאמריצר כדי לחלוק כבוד במקדש הזהב ובדורג'יאנה מנדיר, שניהם סמלים רבי עוצמה של העבר וההווה הסינקרטי של פנג'אב. מקדשים אלה נערצים על ידי הינדים וסיקים כאחד. הם מסמלים את תמצית האתוס של המדינה - פנג'אב, פנג'בי ופונג'ביאט.

מכיוון שראש הממשלה הודיע ​​בקול רם כי ה-14 באוגוסט יצוין בכל שנה כיום הזיכרון לזוועות החלוקה, הקפדתי לבלות שעה במוזיאון החלוקה הממוקם בבניין העירייה האייקוני. זו הייתה הליכה מפוכחת בשבילי ההיסטוריה המוכתמים בדם העומדים כעדים אילמים לקלקול המין האנושי.

נולדתי 18 שנים לאחר החלוקה וגדלתי בעיירת הפנטזיה הקטנה של לה קורבוזיה, צ'אנדיגאר. ההורים שלנו ואפילו סבא וסבתא מעולם לא דיברו על המחיצה. תמיד היה הרצון הקולקטיבי פשוט להמשיך הלאה.

ההיכרות האמיתית הראשונה שלי עם הזוועות שהתחוללו במהלך החודשים שלפני ואחרי 15 באוגוסט 1947 הגיעה ב-2004 במהלך מערכת הבחירות הראשונה שלי לפרלמנט. כשקפצנו מכפר לכפר, רבים מהם עם שמות מוסלמיים טיפוסיים, במיוחד לאורך גדות הנהר סאטלוג', אחד מחברי המל'ל שלנו שממשיך בשנים האחרונות חינך אותי על ידי שחזור התקופות הטראומטיות ההן. הוא נתקל מסיאלקוט, כיום בפנג'אב שהיא חלק מפקיסטן, ללב הכפרי של מזרח פנג'אב (פונג'אב הודי) בעגלה רתומה לתאו וראה הכל ממקור ראשון. הזיכרונות העזים של אותם ימים עדיין היו מביאים גוש בגרונו.

המונח שבו השתמש לתיאור החלוקה היה אוג'רה או הרס, לא באטווארה או חלוקה. במהלך 10 השנים הבאות מ-2004-14, כשקפצנו מכפר לכפר במהלך תוכנית ההסברה הציבורית שלי בלודיאנה, האדון הקשיש הזה הפך לקליידוסקופ של זיכרונות על החיים לפני ואחרי החלוקה. הוא היה מספר רגשית על הזוועה של אותו מסע בן חודשיים וחצי שעקר אותם מביתם ומאחם והעביר אותם לסביבות זרות לחלוטין ועל המאבק לבנות חיים מחדש. הסיבה שסיפרתי על הפרק הזה בפירוט היא לנסות להחזיר הביתה את התמיהה של ילד בן 11 שהופך לאאוטסיידר בביתו בהרף עין. זה היה גורלם של מיליונים כמוהו. זו המשמעות של מחיצה עבורנו הפנג'בים.

אומרים כי למעלה מ-5,00,000 בני אדם נספו בגבולות פנג'אב מחולקת בין יולי לספטמבר 1947. למעלה מ-15 מיליון חצו את הקווים ששורטטו במפה על ידי עורך הדין הבריטי סר סיריל רדקליף, שכף רגלו אפילו לא דרכה בהודו לפני שתשחרר את הפרברסיה הזו. עצמאות פירושה אונס, חוסר בית, אם לא מוות עבור רבים. הינדו, סיקי או מוסלמי, זה לא משנה. זה היה שוויון הזדמנויות ללא תשלום.

בבנגל, השלל המופקר והקזת הדם ביום הפעולה הישירה, מהומות נואקאלי, טבח קלשירה, רציחות נאצ'ול ועוד הרבה טרגדיות מחרידות כאלה, הכתימו את ספרי ההיסטוריה שלנו.

אמנם יש מספר עצום של תיאוריות לגבי מה שהוביל לחלוקה - בין אם זו הייתה מזימה אימפריאלית ובין אם מדובר באירועים שהכריעו את יצרני הודו המודרנית ולכן הפכו אותה לבלתי נמנעת - אך נותרה העובדה שמה שצמח מתוך פגעי התופת הזו היה איסלאמי פקיסטן ושני חזיונות מתחרים של הודו. תפיסה תיאוקרטית שנוסחה על ידי האגף הימני שתופס את הודו כרשטרה הינדית, ומבנה כולל המאמין שהרעיון של הודו צריך להיות אומה שבה האמונה אינה מגדירה אדם.

זהו הקרב האידיאולוגי היסודי, שחזר שבעה עשורים אחורה. זה בין אלה שרוצים להפוך את השנאה לכוח החיים של הודו ואחרים שרוצים להרפות מהשנאה והכעס ולהפוך את הודו לשמים שתחתיהם כולם יוכלו למצוא מחסה ולא רק לשרוד אלא לשגשג ולהצליח.

המציאות המפחידה של Partition היא סרט אימה לא רק עבור הודו אלא עבור שלוש מדינות של תת-יבשת זו. במקום לחזק את הבנתם של האנשים את החלוקה ואת הנסיבות שהובילו אליה, זכרונות כאלה, אם לא מתוכננים בקפידה, רק ימשיכו להשקות ולהנציח את השנאה שמחזיקה את התחום בתת היבשת ההודית ב-70 השנים האחרונות.

לורד מאונטבאטן הציג את תוכנית החלוקה להודו ב-3 ביוני 1947 ופרס רדקליף שחילק את המדינה הוכרז רשמית ב-17 באוגוסט 1947 בשעה 19:00 בערב. אז מה ההיגיון מאחורי קביעת ה-14 באוגוסט כיום הזיכרון לאימי החלוקה? יש לו רק מטרה אחת - להדגיש את האחרות של האחר. בעוד שהליגה המוסלמית בהחלט אשמה בחלוקת הודו, כך גם אנשי הימין שהסנגוריה הפומבית של שתי אומות נפרדות המבוססות על דת קודמת לניסוח הפורמלי של דרישה זו על ידי הליגה המוסלמית בכמה עשורים.

יום הזיכרון לזוועות החלוקה הוא רעיון מפלג להחריד שלועג לכאב, הסבל, הדמעות והמצוקות של כל אותם אנשים שספגו את הקטל הזה. מה שאנחנו חייבים לדור הזה הוא מידה של שוויון נפש ורגישות כשאנחנו נזכרים בזמנים הנוראים ההם, לא מטפורה טעונה פוליטית של קיטוב.

טור זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-1 בספטמבר 2021 תחת הכותרת 'חשוב איך אנחנו מסתכלים אחורה'. הכותב, שר האיחוד לשעבר, הוא עורך דין ופרלמנט קונגרס מפונג'אב