חוק האזרחות החדש נוגד את רעיון הלאומיות האזרחית של גנדי

כיום, ההודים צריכים לבחור בין הפרדיגמה הגנדי של לאומנות אזרחית או רצח שני של מהטמה גנדי.

מהטמה גנדי, חוק לתיקון אזרחות, הפגנות קאה, חלוקת הודו, תנועת חיותר משהיה 'אבי האומה ההודית', אפשר היה לזכור את מהטמה גנדי כאדריכלית של הודו בין-דתית, בין-תרבותית. (תמונת ארכיון אקספרס)

העיקרון לפיו כל הודי שווה בפני החוק - המעוגן בחוקה ההודית - הוא אידיאלי שמהטמה גנדי נלחם עליו כל חייו. גנדי אינו חי כדי למתוח ביקורת על תומכי חוק האזרחות החדש ולגנות את האלימות בעקבות הפגנות בדלהי ובמקומות אחרים. אבל אנחנו יכולים להיזכר במה שהוא לימד אותנו.

גנדי היה משוכנע שלמרות סתירות חברתיות ופוליטיות רבות, והטרגדיה של החלוקה, הודו תהפוך לרפובליקה חילונית ודמוקרטית. זה קרה, אם כי עם פגמים, בגלל הלאומיות האזרחית והאמפתית שגנדי תמך בה ופעל בה.

מאפיין בולט בלאומיות האזרחית של גנדי היה התעקשותו שהודו אינה ציוויליזציה הינדית בלבד. גאונותו הפוליטית טמונה בשילוב המרקם החברתי והדתי המורכב של החברה ההודית המסורתית עם התופעה המודרנית של לאומיות והמאבק לעצמאות. ככזה, יותר משהיה אבי האומה ההודית הוא יכול להיזכר כאדריכל של הודו בין-דתית, בין-תרבותית. מה שגנדי עשה היה לתת לקהילות דתיות שונות, בפעם הראשונה, תחושה של מעורבות בגורלה של האומה ההודית.

גנדי לא הפך את האלמנט הדתי לחלק בלתי נפרד מהלאומיות האזרחית שלו. הוא נמנע מכל התייחסות להינדואיזם, איסלאם, בודהיזם או ג'יניזם בהגדרתו לסוואראג'. הוא הגדיר והגן ללא הרף על הלאומיות ההודית באמצעות אמונתו באמת של כל הדתות. לא מופתעים, אם כן, לראות את גנדי מצטרף לתנועת חלפאת וקורא למוסלמים ההודים להשתתף בתנועת העצמאות. פעולתו של גנדי עוצבה על ידי אמונתו שכל הגבולות הדתיים הם שרירותיים ושקריים. הוא היה משוכנע שגישה דוקטרינרית בלבד לדת לא תעזור לבסס את היסודות של הלאומיות האזרחית ההודית. הוא ידע שעצמאות לא יכולה לבוא רק על ידי מאמציהם של ההינדים. גנדי מעולם לא קיבל את הטיעון שהינדים ומוסלמים מהווים שני מרכיבים נפרדים בחברה ההודית.

מעורבותו של גנדי בתנועת חילפאת סייעה לו להבטיח סמכות פוליטית בקונגרס הלאומי ההודי. הוא הביע אהדה למוסלמים ולתנועת חילפאת בוועידת המלחמה האימפריאלית בדלהי ב-1918 ומאוחר יותר, עקב אחריה במכתב למשנה למלך, לורד צ'למספורד. בתור הינדי, הוא כתב, אני לא יכול להיות אדיש למטרה שלהם. הצער שלהם חייב להיות הצער שלנו. שנתיים לאחר מכן, בתגובה למגנלאל גנדי שהיה מוטרד מהמעורבות של גנדי עם מוסלמים, הוא כתב: אם לא הייתי מצטרף לתנועת חלפאת, אני חושב, הייתי מפסיד הכל. בהצטרפתי אליו עקבתי אחר מה שאני מחשיב במיוחד כדהרמה שלי... אני מאחד הינדים ומוסלמים.

השאלות של שלטון בית הודי ואחדות הינדו-מוסלמית לא היו נושאים נפרדים עבור גנדי. זו הייתה הסיבה שגנדי הגיב נגד רוח הרפאים של הראג' ההינדי וזעקת האיסלאם בסכנה. עבור גנדי, המחלוקת הקהילתית בין הינדים למוסלמים לא הייתה מוגבלת לדת. לדבריו, זה נבע מחוסר אמיתות ושקיפות בתחום הפוליטי. לכן, אין זה מפתיע שהוא בחר לעבוד עם אנשים שהאינטרסים העיקריים שלהם הוגדרו בצורה הטובה ביותר במונחים אזרחיים ואתיים. פעם הוא הכריז שמוסלמי אמיתי לא יכול להזיק להינדו, והינדי אמיתי לא יכול לפגוע במוסלמי. כנראה ברוח זו פיתח גנדי ידידות והערכה רבה הן למולאנה אזאד והן לחאן עבדול ג'אפר חאן. בשנת 1939, בעת ביקורו בג'פאר חאן, אמר גנדי: אם תנתח את לבי, תגלה שהתפילה והחתירה הרוחנית להשגת אחדות הינדו-מוסלמית נמשכים שם ללא הרף כל עשרים וארבע השעות ללא הפרעה אפילו לרגע. אני ער או ישן... החלום (של אחדות הינדו-מוסלמית) מילא את ישותי מאז הילדות המוקדמת ביותר.

המתנקש של גנדי, Nathuram Godse, לא שותף לחלום שלו. גודס אמר: גנדי מכונה אבי האומה. אבל אם זה כך, הוא נכשל בחובתו האבהית מכיוון שפעל בצורה בוגדנית מאוד כלפי האומה בהסכמתו לחלוקתה. אני טוען בתוקף שגנדי נכשל בתפקידו. הוא הוכיח שהוא אבי פקיסטן.

כיום, ההודים צריכים לבחור בין הפרדיגמה הגנדי של לאומנות אזרחית או רצח שני של מהטמה גנדי.

הכותב הוא הקתדרה ללימודי האסלאם בנור-יורק, אוניברסיטת יורק, טורונטו