הממשלה חייבת לתת ל-ASHA, למתנדבי אנגנוואדי זכויות, הטבות המגיעות כעובדים

הכרה בעבודות סיעודיות במרחב הציבורי עשויה לסייע גם בהסדרת החלוקה המגדרית והבלתי שוויונית של עבודת הבית ונטל הטיפול ללא תשלום.

מרכז אנגנוואדי בגוג'אראט. (צילום אקספרס Javed Raja)

COVID-19 נתן נראות לפעילי בריאות חברתית מוסמכים (ASHA) ועובדי אנגנוואדי - נשים מתנדבות המחוברות לתוכנית ממשלתית או מועסקות במשימות - שהן לוחמות קו חזית במאבק נגד המגיפה. בהודו יש כאלף עובדי ASHA, 1.3 מיליון עובדי אנגנוואדי ועוד 1.2 מיליון עוזרי אנגנוואדי, מהם נשים. מכיוון שהתגובה למגיפה דרשה גישות מקומיות, השירותים של עובדי הקהילה הפכו שימושיים, לאור הקשרים החזקים שלהם בשורשים. במהלך הסגר, כשהיה אי ודאות וחשש מהנגיף, הנשים הללו הפכו לקשר המקשר בין הקהילה למנגנון המדינה.

עם זאת, עובדות-מתנדבות קהילתיות אלו הן דוגמה מושלמת לאופן שבו המדינה מפחיתה מערך עבודתן של נשים, במיוחד את עבודתן של העוסקות בטיפול. הסטריאוטיפ הנמשך של יכולתן של נשים והתודעה המובנית שלהן להבין את רגשותיהם של אחרים, במיוחד נשים אחרות, הופך אותן למתאימות באופן מושלם להתגייס כעובדי קהילה. זה מסביר את נוכחותן של מספר גדול של נשים בתוכניות מבוססות קהילה ברחבי העולם. אבל, בהודו, יש סירוב להכיר בזה כל כוח העבודה של הנשים כעובדות המספקות עבודה. הם מסווגים כעובדי כבוד, שוללים עליהם שכר מינימום, חופשה ותנאים אחרים שעבודה כרוכה בהם. מצופה בסוכר בתחום הערכי העליון של נשים כהתגלמות של נותני שירותי טיפול, המדינה מעדיפה לקרוא להן מתנדבות. ההנחה שהטיפול והעבודה הרגשית של נשים נמצאים מחוץ לעולם השגרתי של השווקים, מתעוררת לעתים קרובות כדי לשלם לעובדים שעובדים יתר על המידה הללו רק הוקרה. אבל, אפילו במדינות עם השכר הטוב ביותר, הפרס הזה אפילו לא קרוב לשכר המינימום המוצע על ידי הממשלה המוצע לעובדים שעושים עבודות דומות. עתירות רבות הוגשו על ידי עובדי הקהילה ואיגודי העובדים שלהם בדרישה להכרה כעובדים. במהלך המגיפה, עובדי אנגנוואדי, ASHA ומשלחת הבריאות הלאומית קיימו שביתה ארצית בת יומיים בדרישה לבטיחות, ביטוח, קצבת סיכון ושכר קבוע. הוועדה המתמדת הפרלמנטרית לעבודה המליצה גם היא לנסח את עבודתם של עובדי הקהילה. אבל הממשלה לא נכנעה.

התרומה של עובדות אלה נלקחה כמובן מאליו על ידי הקהילה, תוצאה של ההבנה החברתית של עבודת נשים ומעמדה הבלתי נראה. ההיבט החיובי היחיד בעבודתם הוא שהחברה מכירה בהם כחלק ממנגנון המדינה. זה מאפשר לנשים רבות לנהל משא ומתן על מגבלות פטריארכליות ועל נורמות ניידות. עם זאת, ניידות של נשים עובדות היא לעתים קרובות שטח שנוי במחלוקת, והיא מוגדרת ונשלטת בהתאם לנורמות החברתיות.

כעת, כשהמגיפה עוברת לשלב הבא עם בוא החיסון, המתנדבים הללו יהיו הראשונים להישכח על ידי המדינה והחברה בכללותה. מהעמדה המהוללת של לוחמי קורונה, הם ייסוגו אט אט לזהותם הבלתי מזוהה ולתחום ההזנחה הישנה שלהם.

הגיע הזמן שהמדינה תכיר בתרומת הנשים הללו ותקבל אותן כעובדות. זה יכול לעזור בפתרון הסוגיה הגדולה יותר של פיחות בעבודת נשים ומעמדן המשני כעובדות. נטיות ההדרה של שוק העבודה, שמקורן בהבנה החברתית של עבודת נשים, שבה המדינה היא משתתפת פעילה, לא רק הגבילו את סיכויי העסקתן של נשים, אלא גם יצרו ממגורות של העסקת נשים כמו עבודת בית בתשלום. הירידה בהשתתפותם של נשים בכוח העבודה הייתה עניין של דאגה עוד לפני ה-COVID. שכר ותנאי עבודתן של עובדות סיעודיות מהווים עניין של דאגה ולאדישות המדינה להכיר במגזרים הגדלים של תעסוקת נשים כמו עבודת בית יש היסטוריה ארוכה.

עם כל דוחות השטח ונתוני CMIE מצביעים על משבר עמוק יותר בתעסוקת נשים במהלך המגיפה, התערבות המדינה נחוצה מאוד. ההכרה במתנדבות ASHA ואנגנוודי כעובדות, גם אם היא חוזית, תהיה אפוא לא רק מחווה לתרומתן במהלך המגיפה, אלא גם הזדמנות לזעזע את ההבנה המבנית של עבודת נשים ומעמדן בשוק העבודה. הכרה בעבודות סיעודיות במרחב הציבורי עשויה לסייע גם בהסדרת החלוקה המגדרית והבלתי שוויונית של עבודת הבית ונטל הטיפול ללא תשלום.

מאמר זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-12 בינואר 2021, תחת הכותרת גאווה ודעה קדומה. הכותבת היא פרופסור, המרכז למחקרי התפתחות נשים