יש להתעמת עם רוחות רפאים וזיכרונות של מחיצה

היא נחפרת כדי להביא לרציונליזציה של כל זוועה ולהטיל ספק באידיאלים המייסדים של הודו. ההסבר המתקבל על הדעת לאי-התמודדות עם הגועל של החלוקה היה קנה-המידה והבהמיות שלה.

מחיצה, בנגלדש, 1947, פקיסטן, עצמאות הודית, יצירת בנגלדש, אינדיאן אקספרסחלוקת הודו ב-1947, שהולידה לפקיסטן הספר האחרון 'גשר מעבר לנהר' מחייה את הרגעים קורעי הלב האלה.

הערה שהועלתה במהלך שיחה על המהומות בדלהי, לפיה הודו לא הצליחה להשלים עם חלוקתה גם לאחר שבעה עשורים, עוררה קו מחשבה. ההערה רמזה שבעוד פקיסטן יצאה מהפוגרום ההוא כמדינה תיאוקרטית, בטוחה לגבי היסודות הדתיים שלה, הודו, על אף שהפכה לאומה חילונית, נותרה במצב של מעורפל לגבי יסודותיה.

לרוע המזל, מאז הקמתה, פקיסטן נפלה גם היא בין שני שרפרפים - חזונו של ג'ינה על פקיסטן כמדינה חילונית והתפיסה של עלמה איקבל, הרה עם קונוטציות תחייה. סתירה זו נוצלה על ידי קליקות שונות כדי לקדם את הרעיון שלהם על פקיסטן. ג'ינה לא היה מזהה את האומה שהוא הגדיר כך: אני אגיד לך מי עשה את פקיסטן: את עצמי, המזכירה שלי ומכונת הכתיבה שלו. אומה שנולדה על בסיס דת ב-1947 התפצלה על בסיס שפה ב-1971.

האם גם הודו נפלה בין אותן שתי שרפרפים בכך שלא אפשרה לחלוקה מבוססת הדת להגיע למסקנה ההגיונית שלה? האם העיצוב והבנייה של הודו המודרנית עומדים בסתירה להיסטוריה ולדחפים היסודיים שלה? האם צריך לגרש את השדים של החלוקה כדי שהודו המודרנית תגיע למצב של שיווי משקל? אלו כמה שאלות שצריך להתייחס אליהן פעם נוספת, שכן אבני היסוד שעליהן הוקמה הודו נדפקות לאבק מדי יום.

יהיה זה נדוש לחלוק על כך שהבחירות שעשינו בתחילת דרכו היו נכונות ומה שקורה היום הוא הטרדה. עם זאת, אם זה נכון, אז מדוע הינדים ומוסלמים פונים זה אל זה מעת לעת ובמקרים מסוימים גם הינדים וגם מוסלמים יחד על מיעוטים קטנים אחרים? ישנן שתי סיבות מהותיות.

הראשון הוא הסטייה מהתכנון החוקתי המקורי שדמיינו נהרו ואמבדקר עבור הודו, במיוחד בנוגע לחילוניות, כלומר ההפרדה הקפדנית בין הכנסייה למדינה.

בחודשים שאחרי החלוקה, נהרו עשה כמה ויתורים טקטיים להגדרה האירופית הדוקטרינרית של חילוניות על ידי הסתייגויות שאיננו יכולים לחשוב על שום מדינה שאפשר לכנותה מדינה קהילתית או דתית. אנחנו יכולים לחשוב רק על מדינה חילונית, לא קהילתית, דמוקרטית שבה לכל פרט לאיזו דת שהוא שייך, יש זכויות שוות והזדמנויות. משתמע מהוויתור שלו היה שדת היא עשייה פרטית ולא תהיה אפליה על ידי המדינה בשל פעילות דתית מבודדת.

אמבדקר הרחיק עוד יותר. הוא ניסח משהו הדומה לסעיף ההקמה בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. הוא קובע: המדינה לא תכיר בשום דת כדת מדינה. הטיוטה של ​​K T Shah אמרה שהממשלה תהיה כולה מוסד חילוני, שלא ישמור על דת רשמית או כנסייה מבוססת. H V Kamath אף העביר תיקון באסיפה המכוננת להכנסת סעיף ההקמה לטיוטת החוקה. הוא קבע: המדינה לא תקים, תעניק או תתנשא על דת מסוימת כלשהי. עם זאת, גורמים מעורפלים באסיפה המכוננת ניצחו.

אילו סעיף ההקמה היה היסוד של החוקה שלנו, ייתכן שהכניסה שלאחר מכן לתוך סרב דראם סמבהב והנפילה החופשית כתוצאה מכך לרב-רוב ימני נבדקה. השני הוא היעדר שיחה ציבורית מתמשכת סביב הבחירות שנעשו בזמן החלוקה הותיר אותנו כאומות מבוקבקות רגשית המועדות לפיצוצים תקופתיים. פנטום התלונות ההיסטוריות לעולם אינו עוזב את התודעה הקולקטיבית של אנשים ואומות עד שהוא מגרש בכוונה.

ההסבר המתקבל על הדעת לאי-התמודדות עם הגועל של החלוקה היה קנה-המידה והבהמיות שלה. עשרים מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ולמעלה מחמישה מיליון נותרו מתים בין יולי לדצמבר 1947. הגאים של שתי האומות החדשות שנוצרו יכלו להשקיע זמן בהתמודדות עם הנשורת הרגשית של האסון הזה או לנסות לנייר אותו בחוצפה של תקווה לאלה ששרדו את הקטל. החלוקה התרחשה על רקע העולם השני שהביא לבזבוז של 75 מיליון חיים. חיי אדם היו רק סטטיסטיקה.

אז, המוכים, השבורים והברוטליים הושארו למנגנוני ההתמודדות שלהם. אסון נורא הופנם בתוך כל משפחה. בלחישות וביבבות, במונוטונים ובפירוט גרפי, הטראומה הועברה מדור לדור, לעתים קרובות מוגברת עם כל איטרציה. הזיכרון הזה הוא כעת ארס שחדר לנוף המוח הציבורי שלנו. הוא יצר שדה פורה של אודיום, מוכן לניצול כשצריך לשחרר את הפרברסיה.

הנושאים סביב החלוקה הדורשים בדיקה חוזרת כוללים: האם החלוקה של הודו הייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בהרכבה האתני? מי היו המחברים האמיתיים של תיאוריית שתי המדינות ומדוע? האם החלוקה הייתה עיצוב אימפריאלי שהיה מתגלה לצווים גיאו-אסטרטגיים גם אם הדעה ההודית הייתה הפוכה? מדוע נכשל כוחו המוסרי של מהטמה גנדי כשהוא הצליח קודם לכן? יש אינספור שאלות כאלה שצריכות מבט רענן, מנותקות מהטיה ובאובייקטיביות שחלוף הזמן עשוי לספק.

בעוד יום השנה ה-75 לחלוקה מתנשא, הגיע הזמן שתת היבשת - הודו, פקיסטן ובנגלדש - להתמודד עם עברם בגילוי לב אכזרי, בין אם בנפרד ובין אם ביחד, באמצעות סדרה של שיחות מתמשכות בחברה האזרחית, דיונים פרלמנטריים משותפים ומאמצי מחקר. .

עבור הודו, זה הכרחי על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שחלוקה היא ההופעה שנחפרת כדי להביא לרציונליזציה של כל זוועה, להצדיק חקיקה ולהטיל ספק ברעיונות ובאידיאלים המכוננים של הודו. מה שאנחנו לא מבינים הוא שבכל פעם שהאומה עוברת התפרצות קהילתית, נזרקת אבן נוספת לכיוון חלוקה שנייה.

מאמר זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-14 במרץ 2020 תחת הכותרת: 'התמודד עם המחיצה'. הכותב הוא עורך דין, חבר פרלמנט ושר ההסברה והשידור לשעבר של האיגוד. הצפיות הן אישיות