הביקורת של גנדי על המודרניות מראה לבני המילניום צריכה אחראית יותר

המינימליזם של גנדי מקווה לשחרר כך את האחר, ותוך כדי כך לשחרר את העצמי שלו.

יום הולדת 150 שנה למאהטמה גנדי, גנדי גמהטמה גנדי. (תמונת ארכיון אקספרס)

בתור בן דור המילניום שסיים את לימודיו בהודו במהלך העשור שבין האלף המתמשך לאלף הקודם, הזיכרונות המוקדמים שלי מגנדי הם בעיקר הגיוגרפיים. רק לאחרונה המרחב הציבורי ההודי אימץ את אוצר המילים של הוגים כמו B R Ambedkar, Bhagat Singh ו-V D Savarkar, שהיו ביקורתיים על הפרויקט גנדי. עד שנולדנו, אי אלימות הפכה לאתיקה של שכל ישר המוטבעת בתוך המוסר החוקתי והאתוס הליברלי-דמוקרטי שלנו. לא באמת היה צריך את גנדי כדי להצביע על החשיבות של להיות לא אלים.

לצד חוסר הכבוד הפוליטי הפוסט-מודרני המובהק הזה הגיעה בדיקה מחודשת של יחסו של גנדי כלפי דאליטים בהודו, הזולו בדרום אפריקה ולאחרונה, כלפי אחייניתו הגדולה מנובהן. ההיגיינה המוסרית של גנדי מותקפת בהודו, והטענות על קסטיזם, גזענות ושנאת נשים ממשיכות להיות מועלות נגדו.

האם לפילוסופיית אי האלימות של גנדי יש משמעות עבור דורות המילניום והאחרי אלפיים שהבנתם וניסיונם בפוליטיקה שונים בתכלית מאלו שגנדי התייחס אליו בהודו הקולוניאלית? הנושאים העומדים בפנינו כיום הם שונים וגלובליים באופיים, בין אם זה משבר האקלים, אי השוויון או סוגיות של זהות. האם גנדי עוזר לנו לנווט באתגרים העכשוויים והדחופים הללו? כן, הוא כן, אבל רק אם נתחיל לשים לב להיבטים המהותיים של ביקורתו של גנדי על המודרניות. מינימליזם או חיים פשוטים הם בלב הרעיון של גנדי לחיים אחראיים. המינימליזם, כפי שנהוג היום, מתמקד בפישוט חיינו על ידי יישום פילוסופיה של חוסר סדר, לפיה אנו מסירים הסחות דעת ומצמצמים חפצים שאינם מוסיפים ערך לחיינו. ועל ידי כך, אנו מסוגלים להתמקד טוב יותר בעיסוקים החשובים ביותר שלנו. ההתכוונות הקיומית הקשורה לאסכולה זו של החיים הופכת אותה למעצימה ביותר, במיוחד בתקופה שבה החושים שלנו מופגזים ללא הרף באלגוריתמים מושכי תשומת לב והתראות בלתי נגמרות. אך נותרה השאלה החשובה יותר: אילו ערכים אנו נותנים עדיפות בכל הנוגע לחיים מכוונים?

התשובה שלנו הייתה להציב את החופש והאושר בחזית המינימליזם - חופש מפחד, דאגה, אשמה, דיכאון ומלכודות תרבות הצריכה.

גנדי גם האמין שמינימליזם מוביל לחופש. אבל המינימליזם שלו היה שונה, הן בצורתו והן במהותו. עבור גנדי, המינימליזם לא היה כלי למצוא חופש. המינימליזם היה מטרה בפני עצמה ונבע מתוך המחויבויות האתיות כלפי האחר, שכללו את בני האדם, החיות והטבע. במסגרת זו, החופש מושג לא במימוש העצמי הטוב ביותר שלנו, אלא הוא מרומז באותן פעולות שמזהות ומגיבות לאחר, במיוחד לחלש ולחסר הכוח. בניגוד לעצמי הליברלי שיכול להרשות לעצמו להיות אדיש לאחר, או העצמי השמרני שהוא אנטגוניסטי בעליל, העצמי הגנדי סומך על האחר, אפילו באויב, ופועל מתוך אהבה.

המינימליזם של גנדי חוצה אפוא רשת אתית מורכבת. זה קורא לחיים מכוונים על ידי מודע והתחשבות ביחסים המגוונים והמגוונים שאנו מקיימים עם הסביבה שלנו. לא התשוקה של העצמי היא בחזית המינימליזם הזה אלא האחריות שלנו כלפי האחר. ברוח זו, גנדי מבקש מאיתנו להיות נאמנים של הפלנטה הזו, לא הבעלים שלו. הוא מזכיר לנו להשתמש בטכנולוגיה כאמצעי להגדלת הסיב המוסרי שלנו, לא דיבידנדים של בעלי המניות. הוא מראה לנו כיצד להיות צרכנים אחראיים, במה שאנו אוכלים, לובשים ומשתמשים, על ידי מודע להשלכות הבלתי מכוונות של שיטות הצריכה שלנו. והכי חשוב, הוא רוצה שנהיה עצמאיים או תלויים בעצמנו כאינדיבידואלים.

מכיוון שרק כאשר איננו תלויים בהסדרים כלכליים וחברתיים נצלניים אנו יכולים לעורר את עצמנו ואחרים לא לשתף פעולה עם מערכות שאינן מקיימות חובות אתיות. המינימליזם של גנדי מקווה לשחרר כך את האחר, ותוך כדי כך לשחרר את העצמי שלו.

מאמר זה הופיע לראשונה במהדורה המודפסת ב-6 באוקטובר 2019 תחת הכותרת 'גנדי, המינימליסט'. הכותב הוא חוקר מחקר במחלקה למדעי המדינה, JNU