טור חמישי: שיעורים מאמריקה

עלינו לקוות שברגע שהוא יהפוך לנשיא, יקום אדם חכם ורציני יותר שיאפשר לו להתמודד עם בעיות בינלאומיות קשות שהן מורכבות ומפחידות.

בחירות לנשיאות ארההנשיא הנבחר דונלד טראמפ בניו יורק. (צילום AP/Evan Vucci)

שני דברים הכי ריתקו אותי בבחירות האמריקאיות. הראשון היה שכמו בהודו ב-2014, אנשי תקשורת, סוקרים והמעמד המשכיל בכלל הוכיחו שהם מנותקים לחלוטין מהבוחרים הרגילים. השני היה החן שבו הבטיח הנשיא אובמה לעזור לנשיא הנבחר במעבר לבית הלבן. זאת עבור אדם שבמהלך מסע מר ומרושע הטיל ספק לא רק בכל מה שעשה ברק אובמה אלא אפילו בזכותו להיות נשיא ארצות הברית.

לפני כתיבת מילה נוספת, אני רוצה להבהיר שאם הייתי בוחר אמריקאי לא הייתי מצביע לדונלד טראמפ. לא אהבתי את הטון של הקמפיין שלו ואני שותף לדעה שהוא מפגין סימנים ברורים של היותו דמגוג, קנאי ושל חזון קוצר ראייה שעלול להפוך את העולם למקום מסוכן יותר ממה שהוא כבר. עלינו לקוות שברגע שהוא יהפוך לנשיא, יקום אדם חכם ורציני יותר שיאפשר לו להתמודד עם בעיות בינלאומיות קשות שהן מורכבות ומפחידות.

אז מה היה בטראמפ שפנה כל כך לאמריקאים רגילים עד שהצליח להביס יריב שהיה מוכן לאין ערוך לתפקיד העוצמתי ביותר בעולם? חשבתי על זה פעמים רבות כשישבתי דבוק ל-CNN וצפה בתוצאות בשבוע שעבר, והגעתי למסקנה שהוא נגע באקורד כואב שנמלט מעיני המעמד הפוליטי של אמריקה וכל מבחני התקשורת שלה. הם ביטלו אותו כחוטף מהיום הראשון. כמו עם נרנדרה מודי ב-2014, אנשי תקשורת לא הצליחו לראות מה היה ברור לחלוטין למיליוני מצביעים. זה היה שהם רצו להצביע עבור מישהו שלא מציע את הפתרונות הרגילים לבעיות שלהם. מודי עשה את זה עם הסיסמה שלו 'פאריוורטן' ו'וויקאס', וטראמפ עשה זאת עם הבטחתו 'להפוך את אמריקה לגדולה שוב'. אנשים רגילים ראו מה מומחים פספסו.



עכשיו בואו נדבר על החשיבות של העברת כוח בריאה בדמוקרטיה, גם אם ספק אם טראמפ היה מקבל את התבוסה באדיבות כמו הילרי קלינטון. במהלך הוויכוח האחרון ביניהם, הוא הזהיר כי יקבל את תוצאות הבחירות רק אם ינצח. אז הבה נקווה שהוא הושפל לנוכח החסד שבה הבטיח הנשיא אובמה להורות לצוותו לעשות כל מאמץ לעזור לו בתקופת המעבר. סוג זה של העברה מכובדת של כוח היא משהו שבוודאי לא ראינו בהודו בשנת 2014. זוכרים את המבטים הזעומים על פניהם של הגנדיים כשהם קיבלו את התבוסה מבלי לברך פעם אחת את נרנדרה מודי?

עד היום נראה כאילו הם לא קיבלו לגמרי את מה שנראה שהם רואים כזכות הבכורה שלהם לשלוט בהודו, נחטף מהם. זה יכול להיות בגלל שכשמשפחה בודדת נבחרת שוב ושוב לתפקיד העליון, היא מתרגלת לרעיון של שלטון ולא שלט. אז יש לנו היום מצב שבו Rahul Gandhi מפספס רק לעתים רחוקות הזדמנות להעליב את ראש הממשלה וקומץ חברי הפרלמנט שלו לעולם לא מפספסים הזדמנות להפוך דיונים בפרלמנט למשחקי צעקות מטורפים.

האם זה ממשיך לקרות בגלל התקווה שהחריפות הבלתי פוסקת תגרום לממשלה לא לשרוד קדנציה מלאה? או התקווה החסרה לא פחות שדעתו של ראש הממשלה יסיח מלקיים את הבטחותיו? כך או אחרת, הוא משמש להסיח את דעת התקשורת מלרכז את האנרגיות שלה בנושאים אמיתיים במקום ברעש ובזעם. אז לקח נוסף שאנו בהודו יכולים ללמוד מאמריקה הוא החשיבות של מתן הזדמנות מלאה למנהיג שנבחר חדש. ראש הממשלה מודי התחיל לדבר לאחרונה על הצורך שהבחירות הכלליות והבחירות לאסיפות המדינה יתקיימו ביחד, בתאריך שנקבע מראש במקום בכל זמן ישן. זה משהו שוועדת הבחירות צריכה להתחיל לעבוד עליו ברצינות כדי שראשי ממשלה עתידיים יוכלו להשקיע יותר זמן בממשל מאשר בבחירות. אלא אם זה יקרה, הודו תמשיך להתנודד במקום לנוע במלוא המהירות לקראת אמצע המאה שכולם, כולל מודי, ניבאו שייכים לנו.

בינתיים, למען אמריקה ולמען העולם, עלינו לקוות שהתקשורת האמריקאית טעתה לגבי טראמפ כמו שהתקשורת ההודית טעתה לגבי מודי. חושך וחלוקות קהילתיות איומות היו אמורות לקרוע את הודו בחודשים הראשונים של מודי להיות ראש הממשלה וזה לא קרה. חושך ואבדון ממשיכים להתנבא עכשיו כשדונלד טראמפ הפך למנהיג העולם החופשי. יהי רצון שנבואות אלו יוכחו כשגויות כפי שהוכיחו אותן.