טקטיקות הגבול של סין בעבר, במיוחד במרכז אסיה, מציעות להודו רמז
- קטגוריה: עמודות
אם הודו תיפול לעמדה סינית כלשהי על פני אקסאי צ'ין, בייג'ין תעביר את הפוקוס לארונאצ'ל כדי לתבוע באופן נחרץ 90,000 קמ'ר מהודו. ויתור על אקסאי צ'ין ישנה מהותית את מעמדן של J&K ולדאך.
טקטיקת הגבול של סין בעבר צריכה להציע דוגמה כלשהי, אם לא רמז שלם לאסטרטגיה הסינית. (תמונה קובץ) המניע מאחורי פלישתה של סין ללדאק הוא לדחוף את הודו להסדיר את סוגיית הגבול ולמסור את אקסאי צ'ין לסין. מומחים מנסחים את מדיניות הגבול של סין בצורה שונה, אבל ההערכה המכריעה היא שהם בעצם השלכה חיצונית של דאגות ביטחון הפנים. המפתח, בעצם, הוא להדוף את האיום בפריפריה כדי להשיג יציבות פנימית.
ניתן להבחין בדפוס לאחר הניסוי האחרון של סין ליישוב גבולות עם רוסיה ושלוש מדינות מרכז אסיה בשנות ה-90. מחשש שאזור שינג'יאנג הרגיש שלה יהפוך למושא למשחקי כוח חיצוניים לאחר ההתמוטטות הסובייטית, בייג'ין הפגינה דחיפות בהסדרת הגבול עם קזחסטן, קירגיזסטן וטג'יקיסטן. טקטיקת המשא ומתן הסינית על הגבול עם מדינות אלה שילבה תמריצים עם כפייה. בייג'ין הסתפקה בשליש מהשטחים שהיא תבעה מקזחסטן. עם זאת, הקזחים נאלצו להודות שהם הרוויחו. בנוסף למה שהיא הפסידה, קזחסטן נאלצה להוקיע את הבדלנות האויגורית ולבלום את הפעילות האנטי-סין. בדפוס דומה נאלצה קירגיזסטן לוותר על 1,20,000 דונם בתמורה מפוקפקת לסיוע סיני. טג'יקיסטן נאלצה לוותר על 1,100 מייל רבועים בשנת 2010. כאן, סין תבעה כ-28,000 קמ'ר, אך הסתפקה ב-3.5 אחוזים מהם. הטג'יקים נאלצו לוותר על אדמות ובכל זאת נאלצו להרגיש את המנצח.
למעשה, סין השיגה בסופו של דבר מעט אדמה, ביטלה את הנושא האויגורי ודחפה את האג'נדה הכלכלית שלה בכך שהפכה את שינג'יאנג לקשר מרכזי לשווקים האירו-אסייתיים. ההצלחה הולידה SCO המשרת את עצמו, שזכה לשבחים כמנגנון שיתוף פעולה רב-צדדי למופת, שנועד בעצם להקהות כל ברית אסייתית בראשות ארה'ב באירואסיה. אבל התיאבון של סין להתרחבות טריטוריאלית לא נעצר כאן. במזרח הרחוק של רוסיה, מדינות חלשות יותר נגרמות לשחרר חקלאות ושטחי יער לחקלאים סינים. גבולות ונהרות משתנים כדי לענות על האינטרסים החדשים של סין.
הודו רצתה נואשות להצטרף ל-SCO בהנהגת סין, בלי אולי להבין את המשחק שלה. יוזמת החגורה והדרך נוספה מאז על ידי שי ג'ינפינג ב-2013. דעה פופולרית כיום היא שהכניעה המוקדמת לסין הייתה טעות. הטקטיקה שלה מלבה מתחים וטינה ברחבי אסיה.
טקטיקת הגבול של סין בעבר צריכה להציע דוגמה כלשהי, אם לא רמז שלם לאסטרטגיה הסינית. מאז שהודו וסין הסכימו ב-2005 על מערכת חדשה של עקרונות מנחים ליישוב מחלוקת הגבול הקשה באמצעות השיחות ברמת הנציג המיוחד (SR), סין מחפשת ויתור התאמה מהותי במיוחד לגבי טאוונג. הודו כנראה מעדיפה שינוי שולי בהתאמת הגבול הנוכחית כדי ליישב את הנושא. עבור הודו, ויתור על טאוונג מתמודד עם קושי פוליטי. הדבר בא לידי ביטוי בניסוח העקרונות המנחים. אבל שתי המדינות קיוו למצוא פתרון באמצעות המנגנון הזה.
במרץ 2013, סין שוב דחפה להסדר. זכור, המניע מאחורי החדירה של ה-PLA ל-19 ק'מ לדפסאנג באפריל 2013 היה ללחוץ על הודו להראות דחיפות ולהכפיל את המאמצים ליישב את סוגיית הגבול. אירועים שלאחר דפסאנג הראו שפקידי שני הצדדים הפיקו לקחים מסוימים. הגורמים הרשמיים תיארו את ההתמודדות עם דפסאנג כאירוע בודד, אבל הדבר החשוב היה להדגיש כיצד היא נפתרה מבלי להפוך את הנושא לגדול מספיק כדי להשפיע על היחסים. חשוב לציין, החלטת הגבול נחשבה חשובה מנקודת המבט הסינית.
עד כה נערכו 22 סבבים של שיחות מיוחדות בדרג נציג מאז ניסוח העקרונות המנחים. אבל הסכם מסגרת עדיין חומק מהשיחות הללו. בינתיים, סין יצרה יותר חשדנות באמצעות התרחבותה הכלכלית בהודו וסביבתה. גם הודו הגיבה בעת בניית התשתית שלה לאורך קו השליטה בפועל (LAC).
המעבר האחרון של סין בלאדאק לא יכול להיות בלתי קשור לאי הוודאות המקומית הגוברת שלה ובחזית הודו, לגבי תוכניות עתידיות בשינג'יאנג ובטיבט הגובלות עם לדאק. בייג'ין מטיל ספק בהודו תעלה את נושא טיבט. אבל, הוא כן חושד שארצות הברית-יפן-הודו מתלכדות כדי להקיף את סין. לכן, קביעה חזקה יותר עשויה להיות לשון הרע להרתעת הודו ועוד אחרים הפוגעים באינטרסים הליבה של סין. כמובן שסין שומרת על האפשרות לקזז את השלושה על ידי חזית מול איראן, צפון קוריאה ופקיסטן.
באמצעות פלישת לדאק, אולי הסינים מנסים להעביר שלוש נקודות חיוניות. האחת, ליישב את מחלוקת הגבול על פי תנאיה. שתיים, שהיא מתכוונת לפתור את בעיית טיבט באופן פנימי ואינה רוצה כל התערבות הודית בהתפתחויות שלאחר הדלאי לאמה. שלישית, היא רוצה לציין שאין לעודד פורום אסטרטגי QUAD בראשות ארה'ב.
נראה שסין דוחפת להסדר רשמי לאורך LAC בלאדאק, שם אין לה מה להפסיד. כנראה, הם גם מניחים שהודו קיבלה עובדה מוגמרת. ולאכזבתנו, ייתכן שזה לא כרוך בהחלפת הטענות של הודו על אקסאי צ'ין בתביעותיה של סין על ארונאצ'ל פראדש, שרבים בהודו חשבו שזה דבר פרגמטי לקבל. הפעם, סינים עשויים לעשות מהלך מסובך לתת להודו, בשלב הראשון, לוותר על תביעתה על פני 38,000 קמ'ר (Aksai Chin), ובכך לנתק את הקישור של לדאק ממחלוקת הגבול הכוללת. אבל אם זה יקרה, הודו, במשתמע, תצטרך לוותר לא רק על אקסאי צ'ין, אלא גם לוותר על תביעתה הרעיונית על 5,047 קמ'ר (עמק סקייסגאם) ומובלעת מנסר (חמישה כפרים) ליד אגם מנסרובאר. הדרישה המינימלית של סין ש-Tawang אינה ניתנת למשא ומתן, שודרה דרך אנשי אקדמיה סינים. טקטיקה זו יושמה גם עם מדינות מרכז אסיה.
אם הודו תיפול לעמדה סינית כלשהי על פני אקסאי צ'ין, בייג'ין תעביר את הפוקוס לארונאצ'ל כדי לתבוע באופן נחרץ 90,000 קמ'ר מהודו. ויתור על אקסאי צ'ין ישנה מהותית את מעמדן של J&K ולדאך. במשתמע, הודו תצטרך לשכוח גם מ-PoK ו-Gilgit-Baltistan. על הודו לנהוג בזהירות, אלא אם כן שני הצדדים מוכנים לעשות צעד למשא ומתן גדול.
הכותב, שגריר לשעבר הוא מומחה לעניינים אסטרטגיים