הבנאליות של הרוע

יצירת חטיבות 'אנחנו' ו'הם' מדאיגה. אבל, כפי שמראה מתקפת אלוואר, מה שיותר מצמרר הוא הרגילות של האלימות

התקפת אלוואר, גאו רקשק, גאו רקשאק אלוואר, רגC R Sasikumar

הריגתו של אדם חף מפשע אחר על ידי קבוצה ערנית של גאו רקשקים מותירה את הודו הרגילה מעט מבולבלת ואולי מעט מוטרדת. האם זה הנורמאלי החדש, אנו שואלים, שבו הדמוקרטיה הכוננית תכריע יותר ויותר, מחוץ לבתי המשפט ומחוץ לחוקה, מהו פשע ומה צריך להיות עונש? או שמא יש להתייחס לפרק הזה כסטייה מבודדת, פתולוגיה מצערת שבקרוב תותקן על ידי מוסדות החוק המלכותיים? השתמשתי במודע במונח הודו רגילה בהצהרת הפתיחה, כי אני באמת מאמין שבהודו הרגילה שוכנים הגינות ומחויבות עמוקה לקרונה ולאהימסה.

אז אם יחס של רחמים וחמלה אקטיביים ואמונה באי אלימות היו המתנות של התרבות האינדיאנית הגדולה הזו לעולם, היכן מעשה ההכאה הקשה של בן 55 שהוביל פרות שנרכשו באופן חוקי עבור חלב בא מ? האם זה רק בריונים שהתעוררו לחיים מעידן אחר? זה שיטור גרוע? האם מדובר בקנוניה כלכלית בין מוכרי הפרות לבין המשגיחים כדי שניתן יהיה למכור את הסחורה מספר פעמים ברווחים סופר, מתוך ידיעה ברורה שהרוכשים יהיו מקהילות מסוימות עם דמוניזציה, ולפיכך, בנחיתות פוליטית בהשגת הגנה על המדינה? או שמא זה סימן מוקדם לכך שרגע האמת של הודו של הגינות - הודו הרגילה - הגיע? איך הודו הרגילה תגיב?

שני פרטים מהפרק, כפי שדווח בעיתונים, מעוררים קריאה מטרידה. הראשון הוא הדיווח לפיו אנשי המשמר ביקשו מהאנשים שנוהגים ברכבים את שמם ולאחר מכן אפשרו לאלה בעלי שמות לא מוסלמיים לעזוב את המקום. יש משהו מאוד מפחיד בחלוקת אזרחים הודים על בסיס קהילה, בהחזקת קהילה אשמה מהתחלה. יש משהו מפחיד בבנייה של אנחנו ושלהם - אישיות תרבותית באופוזיציה עוינת - ואז לייחס לנו, התמימות, ולהם, עבריינות.

הצורה החדשה שלובשת הפוליטיקה הזו של הזולת מביאה אי שקט עמוק כי היא מזכירה את כל זוועות ההיסטוריה מרואנדה ועד סרברניקה ומעיראק ועד סרי לנקה. במערכה 3 של יוליוס קיסר, סצנה 3, שייקספיר מציין את חילופי הדברים הבאים בין סינה המשוררת והאספסוף יוצאים להשתולל כדי למצוא את הקושרים שהרגו את יוליוס קיסר. שמך, אדוני, באמת.. באמת שמי סינה.. תקרע אותו לגזרים; הוא קונספירטור... אני סיננה המשורר, אני לא סיננה הקונספירטור... זה לא משנה, קוראים לו סינה; למרוט אך את שמו מלבו ולהפוך אותו לדרך.

הפרט השני מטריד עוד יותר. קבוצת המשמר ביקשה מאחד מאלה שהובילו את הפרות לברוח מכיוון שהוא קשיש אמר טו בודהה אדמי היי, בהאג. הוא רץ. אחר כך רדפו אחריו והיכו אותו שוב. הוא מת מהמכות. פעולת המשמר, כך נראה כעת, חרגה מעבר לוונדליזם. זה הפך לספורט. עבדים באמריקה היו נתונים לספורט כזה - לרוץ יש לך את החופש שלך ובזמן שהם רצו, הם נורו מאחור; לקול צחוק קשוח. לפראבאזיס של הודו, שנלקחו לעבוד במטעים של פיג'י, מאוריציוס, גיאנה ואיי הודו המערבית, יש זיכרונות דומים מהטרדה כזו. והיום, אנחנו בהודו העצמאית, הוספנו לחייתיות הזו. זה יותר ממדרון חלקלק מוסרי. זה מוביל לג'ליאנוואלה באג.

זה לא שפתאום הודו הגונה הפכה רדומה ואפשרה להודו המגונה לצוץ. הפוליטיקה היא שמייצרת את הפרברסיה הזו, פוליטיקה שהחלה לשנות את המרקם החברתי של ארצנו כך שהאחרות הרכה שהגדירה עד כה את היחסים בין קהילות דתיות - הן כאלה ואנחנו כאלה - הפכה כעת ל- אחר קשה. פוליטיקה תחרותית מחייבת יצירת אזור בחירה מתמשך. אסטרטגיית הקונגרס הייתה של התאמה, אם לא פיוס, של ההבדלים תוך ניסיון ליצור קהילה פוליטית לאומית. החילוניות הייתה הקש האידיאולוגי שלה, המזג המדעי שלה כלי המדיניות שלה. היו מרכיבים נוספים לתיק המדיניות שלה, אבל הרשו לי להגביל את עצמי לממד התרבותי של ניהול פוליטיקה של אחדות במגוון. אז בעוד שהקונגרס אולי, במחוז הבחירה המקומי ואפילו ברמה האזורית, ניהל פוליטיקה צינית של אחר קהילתי, ברמה הלאומית הוא היה מחויב לחילוניות הנהרווית שהעניקה לכל קהילה דתית תחושה של אזרחות שווה.

למרות הדרישות של פוליטיקה פרגמטית, בקונגרס הרגיל יכול להיות נשיא מוסלמי, ראש מטה צבאי סיקי, ראש ממשלה הינדי ומזכיר ראשי נוצרי של ראש הממשלה. האופטיקה צדקה למרות שהפוליטיקה אולי הייתה יותר צינית. לכל הקהילות הייתה הרגשה של שייכות למרה בהרט. והתחושה הזו גרמה להאראט למאהאן.

אסטרטגיה זו נזנחה היום. תחושת השייכות מאוימת. אזרחים מחולקים לפי שמם ומיוחסת דה פקטו (לא דה יורה) הגנות זכויות פחותות על ידי המדינה. (ההבחנה הלטינית הזו חייבת להיעשות רק כדי לרצות את האדונות שלהם שעשויים למחות.) עברנו כעת לשלב של פוליטיקה תחרותית שבו ההסתרה השתנתה מלהיות אחרת רכה להפכה קשה, שבה צריך להיות יריב תרבותי נוצר כדי לגבש את העצמי. זה שהיריב התרבותי הוא הודי אחר, אח מאם אחרת, לא משנה כל עוד הוא משרת את המטרה של גיבוש המחוז. זה צץ. אנטגוניסט לתרבות ההודית, האחראי לפגיעה ההיסטורית בהרס של מקדשים ומקומות קדושים, נבנה ומוכנס לשיח הציבורי. הפוליטיקה מבקשת לתקן עוול היסטורי. יש לנטוש את הפוליטיקה של הלינה ולהחליף אותה בפוליטיקה של רוביות אסרטיבית, לא מתנצלת.

את הפגיעה ההיסטורית, אפשר להבין. אפשר להבין את הביקוש למשחה כי הפצע מתנשא. אבל אי אפשר להבין את הפיכתו לפוליטיקה של עוינות. מי אחראי לפגיעה? לא אותם מאשימים אלא הגחמות של היסטוריה קולקטיבית שכולנו חייבים לקבל עליה אחריות. נהרו נתן לנו מסגרת מושגית להבין את ההיסטוריה הזו. הוא תיאר את הודו כפלימפססט שבו כתובות של היסטוריות קודמות לעולם אינן נמחקות במלואן והיסטוריות מאוחרות יותר, אפילו כשהן כותבות עליהן, מראים עקבות של התקופה המוקדמת יותר. כך ניתן לגלות מסמך קשמירי שיוויתי סנסקריט נדיר בכתב המאלאיאלם בקראלה. נראה כי הפוליטיקה של שיתוף פעולה קשה למדה את מלאכת ההפרדה והשלטון שלה מהמדינה הקולוניאלית הבריטית. קולוניאליזם פנימי בשם הלאומיות.

החלוקה הזו לקהילות, לאנו והן לפי דת, לאומנית ולאחר אנטי-לאומי, מסכנת את הניסוי ההיסטורי הגדול של בניית קהילה לאומית של אזרחים שווים. כשלעצמו מה שקורה מטריד מאוד. אבל מה שמדאיג עוד יותר הוא התמיכה בפוליטיקה הזו של הזולת על ידי הודים רגילים. חברים תומכים בזה. השכנים תומכים בזה. בני המשפחה תומכים בכך. חוצה מגדר ומעמד. עמית מוערך קונן, הפוליטיקה הזו חילקה את ביתי. העוינות נכנסה לנשמתנו. לקארונה ולאחימסה אין מקלט. מזכיר לי טיעון של חנה ארנדט, שכאשר הרוע הופך לבנאלי, ישתתפו בו אנשים רגילים. הבנאליות של הרוע גורמת לצעירים לרדוף אחרי אדם מבוגר ולהכות אותו למוות. לספורט. האם זה הנורמלי החדש?